|
|
|
|
מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור |
C. F. F Center of Folktales and Folklore |
|
הלילה האלף ושניים – שער הזמן טד צ'יאנג הוא סופר מדע בדיוני שזכה
בשנים האחרונות לפרסום רב. בעברית פורסם קובץ אחד מספוריו: "סיפורי חַיַּיִךְ ואחרים" שראה אור בהוצאת אופוס, תל-אביב
2003. אותי כמספר-סיפורים משך מאוד סיפור שלו
שהתפרסם בשנת 2007 תחת השם "הסוחר ושער האלכימאי" (The Merchant and the Alchemist's Gate). זהו סיפור מופלא שזכה לשבחים רבים וזיכה את מחברו בפרסי
הנבולה וההוגו היוקרתיים הניתנים מדי שנה לסיפורי מדע בדיוני. הסיפור כתוב בסגנון המזכיר מאוד את סיפורי
אלף לילה ולילה, כלומר סיפור מסגרת המכיל סיפורי משנה. אני מביא פה תחילה את
העיבוד שלי לסיפור כפי שאני מספר אותו לידידי, ובהמשך את הנוסח העברי של הסיפור
המקורי. הכותרת שאני עצמי נוהג לתת לסיפור היא "שער הזמן". שער הזמן עיבוד חופשי לסיפורו של טד צ'יאנג "האלכימאי" ידידי, אתם בודאי מכירים את "אלף
לילה ולילה", אותו אוסף מפורסם של סיפורים שסיפרה שהרזאד למלך שהרייר במשך
אלף ואחד לילות, על מנת לגרות את סקרנותו ולמנוע מבעדו מלהוציא אותה להורג. אבל
אני רוצה לספר לכם את מה שקרה בלילה האלף ושניים. כשירד הערב האלף ושניים פנה המלך שהרייר
אל רעייתו שהרזד ואמר לה: "אהובתי, את יודעת שכבר מזמן חננתי אותך ואת
ילדיך ואין לי כל כוונה לפגוע בך בכל דרך שהיא, אבל אין תחליף לסיפוריך ואין מי
שיודע לספרם כמוך. אנא ממך ספרי לי גם הערב סיפור, כי אני שבוי בקסם סיפוריך ולא
תהיה מנוחה לנפשי אם לא אשמע ממך גם הלילה סיפור." שהרזאד חייכה אל המלך – אתם יודעים שהיא
הייתה לא רק מספרת מופלאה אלא גם אשה יפת תואר, שדי היה בחיוך אחד קטן שלה כדי
להמיס את לבו של המלך. היא חשבה רגע ואז פתחה פיה ואמרה: אדוני המלך, הרשה לי
לספר באוזניך על מאורע מופלא שקרה בזמן מלכותו של הח'ליף הכביר, אמיר המאמינים,
הרון אל ראשיד. באחד הימים פנה הארון אל ראשיד אל ג'אבר
שלישו ואיש סודו ושאל אותו על המתרחש ברחבי ממלכתו. "אדוני, אמיר המאמינים," אמר
ג'אבר, "אין בפי חדשות, אבל אנשיך עושי רצונך עצרו לאחרונה ברנש מוזר שבפיו
סיפור מופלא שלא יאמן. תחילה חשבנו שמדובר בהוזה או בבעל חלומות, אבל אחד הדברים
שניבא עליהם היה שייולד לך נכד לבקן, וכאשר התאמת הדבר, חשבתי שאולי תרצה לפגוש
אותו ולשמוע את סיפורו." "זהו אכן דבר יוצא דופן. הבא לכאן
את האיש ונשמע את סיפורו." עד מהרה הובא האיש בפני הח'ליף. הוא
השתחווה לפניו כיאה וכיאות ואז, לאחר שסימן לו השליט לשבת על הכרית שלפניו, החל
לספר. אדוני הח'ליף, הסיפור שבפי הוא זר ומוזר,
ולו היו מציבים את סיפורִי על כף אחת של המאזניים ושמים כנגדו על הכף השנייה את
כל סיפורי העולם, היה סיפורי מכריע אותם לבטח. קוראים לי פואד אבן עבאס, ואני נולדתי
כאן בבגדד. חלק גדול מחיי עבר עלי כסוחר באריגים וצעיפים ומן המסחר הזה התעשרתי,
חייתי חיים של עושר וכל הנאות העולם לא היו זרות לי, אבל לבי היה כבד עלי, ודבר
לא הקל עליו – לא רכישת מותרות ולא מתן צדקה. ועכשיו אני עומד כאן לפניך, בגדי
בלואים וקרועים ובכיסי אין אפילו דינר אחד, אבל לבי מלא שלווה. אללה הוא ראשית הדברים כולם, אבל
ברשותך, הוד מלכותו, אתחיל את הסיפור שלי מאותו יום שבו טיילתי ברובע החרָשים.
רציתי לרכוש מתנה לאחד מידידי הסוחרים. שוטטתי בסמטאות הבזאר והנה צדה את עיני
חנות חדשה שלא הכרתי. נכנסתי פנימה, ואכן, החנות הזאת הייתה משופעת באוצרות
ובשכיות חמדה. היה שם אצטרולב עם שבעה לוחות משובצים כסף, שעון מים שצלצל פעם
בשעה וזמיר עשוי פליז שזימר כאשר נשבה בו הרוח. ובעוד אני מסתכל נפתחה הדלת
האחורית ובעל החנות, אדם זקן ונשוא פנים, קיבל את פני. שאלתי אותו על חפצים שונים שהיו מצויים
למכירה בחנותו והתפעלתי מעושר ידיעותיו במגוון רחב של נושאים. הוא דיבר בידענות
על אסטרולוגיה, מתמטיקה, על ניחוש בעפר הארץ ועל רפואה. סקרנותי והערכתי לבלבו
כפרחים שהשחר שטף אותם בטל רענן. ברגע מסוים הוא התחיל לדבר על אלכימיה. "אלכימיה?" אמרתי, "אתה
באמת מאמין בשטויות האלה על הפיכת מתכות פשוטות לזהב?" "רוב האלכימאים אכן מנסים לחפש
דרכים זולות לייצור זהב, יתכן שיש כאלה שהצליחו, אבל התהליך כל כך מפרך, עד
שעדיף כבר לסנן מימי נהרות ולהפיק מהם זהב מאשר לעשות זאת באמצעות אלכימיה, אבל
אני מדבר על אלכימיה מסוג אחר. בוא, אני רוצה להראות לך משהו" שמו של בעל החנות היה בשראת. הוא הוביל אותי
אל ירכתי החנות והראה לי כַּן עץ שעליו ניצב זקוף חישוק
בגודל שתי אמות עשוי ממתכת מוזרה מבריקה שמעולם לא ראיתי כמותה. בשארת הציב אותי
כשפני אל צדו של החישוק, ואילו הוא עצמו ניצב מול פתחו. "הסתכל, בבקשה", אמר לי. הוא
תחב את ידו מבעד לצדו הימני של החישוק, אך היד לא יצאה מצדו השמאלי. דומה היה
כאילו נקטעה במרפק. הוא נופף בגדם מעלה ומטה ואז הוציא את ידו בריאה ושלמה. לא ציפיתי לראות אדם כה משכיל מעולל
תעלולים של מאחזי עיניים, אך התעלול נעשה היטב ואני מחאתי כפיים בנימוס. "חכה רגע", אמר לי בשראת ופסע
צעד אחד לאחור. חיכיתי, ולפתע, הפלא ופלא, ראיתי יד
מושטת מתוך צדו השמאלי של החישוק, יד בלי גוף שיתמוך בה. השרוול שבו הייתה
נתונה היה זהה לגלימתו של בשארת. היד נופפה מעלה ומטה, ואז נסוגה לאחור ונעלמה. התעלול הראשון נראה בעיני כהופעה
מחוכמת, אבל האחרון עלה עליו במידה ניכרת, שכן הכן והחישוק היו דקים מכדי להסתיר
אדם. "מאוד מחוכם!" קראתי. "תודה, אבל לא מדובר בזריזות
ידיים. מדובר במשהו עמוק הרבה יותר מכך. הסתכל שוב." הוא חזר ותחב את היד שלו מבעד לחישוק,
והיא נעלמה. הוא חייך ועשה תנועות של פיתול ומשיכה, ואז הוציא את ידו הקמוצה מן
החישוק. כאשר פתח אותה נדהמתי לראות על כף ידו טבעת. "הטבעת שלי!" קראתי. "הטבעת שלך עדין ענודה על
אצבעך." השיב לי. בשראת אכן צדק, אבל הטבעת שבכף ידו
הייתה זהה לחלוטין לזו שלו. "ועכשיו ראה מה קורה." המשיך
ואמר לי. ובאותו רגע ראיתי את היד ללא הגוף חוזרת
ומבצבצת מצדו השמאלי של החישוק. רציתי לגלות כיצד פועל התעלול ואם מדובר ביד
אמיתית. מיהרתי לאחוז ביד המושטת בידי שלי. משכתי אותה, והיא משכה בחזרה. ואז,
בזריזות של כייס, החליקה היד את הטבעת מאצבעי, נסוגה אל החישוק, ונעלמה לחלוטין.
"הטבעת שלי!" קראתי. "אל תדאג", השיב לי בשראת
"הטבעת שלך כאן בידי." והוא נתן לי את הטבעת שאחז. "סלח לי
שהשתעשעתי בך". הוד רוממותך הח'ליף – המשיך פואד אבן
עבאס – כבר הבין ללא ספק בחוכמתו את מה שאני עצמי הבנתי רק בהמשך: צד ימין של
החישוק הקדים את צדו
השמאלי בשניות אחדות. כל מה שאירע בצד הימני של החישוק הושלם כעבור שניות אחדות
במאורעות שבצדו השמאלי. מה שעבר מבעד לחישוק חצה את פרק הזמן הזה כהרף עין. "האם זהו
כישוף?" שאלתי אותו. "לא." השיב לי, "זוהי
צורה של אלכימיה. אלכימיה מסוג אחר לחלוטין ממה שמתכוונים אליו כרגיל. אבל עכשיו
אני רוצה להראות לך משהו נוסף." הוא לקח אותי הלאה אל חלקה האחורי של החנות
ושם בתוך חדר הראה לי חישוק מתכת גדול הרבה יותר ממה שראיתי קודם. "החישוק שראית קודם," אמר לי,
"הוא שער השניות, אבל החישוק הזה הוא שער השנים." "אתה מתכוון לומר שאם אכניס את ידי
לתוכו מצד אחד היא תצא מן הצד השני בעוד כמה שנים?" "זוהי אפשרות אחת, אבל מה לדעתך
יקרה אם אדם יכניס את כל גופו מבעד לחישוק ויעבור אל הצד השני? שני צידי השער
הזה נבדלים זה מזה בעשרים שנה!" הוא סימן לי להתקרב אליו, ואז הצביע
מבעד לפתח. "ראה". התבוננתי פנימה דרך החישוק. השטיחים והכריות בצדו האחר היו שונים מאלה שהיו שם כאשר הבטתי בהם שלא
דרך החישוק. "אתה רואה את החדר בעוד עשרים שנה", אמר בשארת. זה נשמע לי מוזר מאוד. "אתה אומר
שאוכל לעבור כולי דרך החישוק?" "אכן כן. ואם תעשה זאת תוכל לבקר
בבגדד שבעוד עשרים שנה. תוכל לחפש את עצמך המבוגר ולשוחח עמו, ואחר כך לחצות
את שער השנים ולשוב אל הזמן העכשווי." "האם מישהו עשה זאת אי פעם?"
שאלתי אותו. "כן. במשך שנים רבות הייתה לי
חנות בקהיר, ושם בניתי לראשונה את שער השנים. היו אנשים שעברו בשער, ועשו בו
שימוש". "ומה הם למדו בשיחות שלהם עם עצמם
המבוגרים?" "כל אדם לומד דבר שונה. אם תרצה,
אוכל לספר לך סיפור על אדם כזה". בשארת סיפר לי סיפור כזה – אמר פואד אבן
עבאס לח'ליף – ואם טוב הדבר מלפני הוד רוממותך, אספר לך את הסיפור ששמעתי מפיו. ואת הסיפור הזה שסיפר בשראת בעל החנות
לפואד אבן עבאס שסיפר אותו לח'ליף הרון אל ראשיד כפי שסיפרה שהרזד לבעלה המלך
שהרייר בלילה האלף ושניים רוצה אני, מספר הסיפורים, לספר באוזניכם.
סיפורו של עושה החבלים בר-המזל היה פעם גבר צעיר ששמו חסן שהיה עושה
חבלים. הוא עבר מבעד לשער השנים כדי לראות את קהיר שבעוד עשרים שנה. וכשהגיע לשם
הוא התפלא לראות כמה גדלה העיר וכמה דברים השתנו בה. הוא שוטט להנאתו בשווקים ונהנה ממראה
עיניו כשלפתע נקרה על דרכו מגיד עתידות. "האם תרצה לדעת מה צפון
בעתידך?" שאל אותו. חסן צחק. "אני כבר יודע אותו. איזה
עתיד כבר יכול לחכות לעושה חבלים כמוני. מן הסתם זה מה שאהיה גם בעוד עשרים
שנה." "אל תהיה בטוח. הנה גם הסוחר הידוע
והמכובד, חסן אל-חֻבַּאל, היה לפני עשרים שנה שוזר חבלים פשוט." הדברים האלה עוררו את סקרנותו של חסן.
הוא שאל אנשים בשוק היכן מתגורר אותו עושה חבלים שעלה לגדולה. אנשים אמרו לו
שהוא מתגורר ברובע חַבָּנִייה, הרובע העשיר ביותר בקהיר. חסן הלך לשם. התברר לו שזה היה הבית
הגדול ביותר ברחוב. השער היה פתוח. הוא נכנס לחצר ומצא את
עצמו בגן מופלא עם מזרקות שיש מפוארות ואריחי חרסינה מרהיבים ביופיים. הוא חש
שלא בנוח בחצר המפוארת הזאת וכבר התכוון לצאת משם, כאשר לפתע נפתחה אחת הדלתות
המובילות לגן. הוא זיהה באיש שיצא ממנה את עצמו כפי שמן הסתם יֵרָאֶה בעוד עשרים שנה. "חסן עצמי ובשרי, סוף סוף הגעת!
חיכיתי לך אבל כבר לא זכרתי באיזה יום בדיוק אתה עתיד להגיע." חסן היה קצת מופתע "באמת?" "נו ברור, הרי אני כאיש צעיר
ביקרתי את עצמי המבוגר בדיוק כמו שאתה מבקר אותי עכשיו. עבר כל כך הרבה זמן, עד
ששכחתי את היום המדויק. בוא, שב אתי פה בגן ונשוחח". הם התיישבו בגן צילו של עץ עבות. משרת
הגיש בפניהם משקאות צוננים ומאכלים שונים חסן המבוגר סיפר לו מעט על חייו. הוא
הזכיר את עסקיו הרבים והמגוונים, אבל לא סיפר לו כיצד הפך לסוחר ומה מקור עושרו.
הם השתעשעו בהעלאת זיכרונות על ימי ילדותם, וחסן המבוגר נהנה להיזכר בדברים שכבר
נשכחו ממנו כליל, אבל בזיכרונו של חסן הצעיר עדין היו טריים. לפני שנפרדו אמר חסן המוגר לצעיר:
"בימים הקרובים, כאשר תלך לקנות קנבוס בשוק, ותעבור ברחוב הכלבים השחורים,
אל תלך בצד הדרומי המוצל כמנהגך בדרך כלל. לך בצד השני המואר." חסן הצעיר חזר לזמן שלו. הוא שמע לעצת
עצמו המבוגר והקפיד לפסוע בצד הצפוני של הרחוב. באחד הימים ראה לפתע בצד המוצל
בדיוק מולו סוס משתולל. הסוס בעט לכל עבר, פגע והרג שלושה אנשים ופצע כמה
נוספים. לאחר ששככה המהומה, התפלל חסן לאללה
למנוחת נפשם של המתים ולהחלמתם של הפצועים, והודה לאללה שחס עליו. למחרת עבר חסן בשער הזמן וחיפש את
עצמו המבוגר. "תודה שהצלת אותי מפגיעת הסוס. איך ידעת?" "טוב, אל תשכח שכל מה שקורה ויקרה
לך בעתיד כבר קרה לי עצמי." הם נפגשו פעמים רבות ובכל פעם נתן לו
חסן המבוגר עצות והדרכה. יום אחד, למשל, אמר לו שימנע מקניית ביצים אצל מוכר
מסוים, ובאמת, כאשר חזר לזמן שלו הוא נהג על פי עצתו. התברר לו שאנשים שקנו
ביצים מאותו מוכר חלו ונפלו למשכב. העצות שקיבל מחסן המבוגר סייעו לו
להימנע מצרות ולחסוך כסף, אבל הוא לא גילה לו
מה מקור עושרו ועם מי יתחתן ולא השיב על שאלות רבות נוספות שסיקרנו את
חסן. יום אחד,
בשעה שהלך ברחוב אחרי שמכר את כל הסחורה בשוק והחזיק בכיסו ארנק תפוח, חש לפתע
שיד נעלמה חודרת לבגדו ומכייסת את הארנק. הוא ראה ילד צעיר שמרפק גלימתו קרוע
בורח משם ומחפש לו מחסה בשוק. בשנייה הראשונה היה חסן מזועזע ממה שקרה
ומזה שחסן המבוגר לא סיפר לו על כך דבר וחצי דבר. ההפתעה והזעזוע פינו את מקומם
לכעס על הגנב השודד אותו לאור יום. הוא התחיל במרדף, נכנס לשוק ותר במבטו אחרי
כל נער שנקרה על דרכו, בודק אם יש לו שרוול קרוע במרפק. אחרי כמה רגעים הבחין
לפתע בגלימה הקרועה במרפק מבצבצת מתחת לאחד הדוכנים. הוא משך את הנער מתחת לדוכן
וכבר התכוון להפליא בו את מכותיו ולמסרו לידי המשטרה, אבל הילד החזיר לו את
הארנק ופרץ בבכי. זעמו של חסן שכך. הילד התחנן על נפשו ואמר לו שרק הרעב גרם לו
לעשות את מה שעשה. רחמיו של חסן התעוררו. הוא הרפה מן הנער ואפילו נתן לו מטבע
או שניים והרגיש שהוא נוהג כמוסלמי טוב. כאשר נפגש עם עצמו המבוגר בפעם הבאה,
שאל אותו: "למה לא הזהרת אותי מהכייס?" "מה בדיוק הרגשת כשכל זה קרה
לך?" שאל אותו חסן המבוגר. חסן חשב רגע. "בהתחלה נדהמתי
מחוצפתו של הגנב ומזה שלא הזהרת אותי מראש. אחר כך התחלפה התדהמה בזעם על הגנב.
התחלתי לרדוף אחריו והרגשתי שאני מתמלא באנרגיה מעצם ההחלטה שלא לוותר לו וללמד
אותו לקח. אבל כאשר כבר תפסתי אותו, התחלף הכעס ברחמים והרגשתי שאני נוהג על פי
מצוות הנביא – מוחל וסולח לאויבי." "ועל כל זה היית מוכן לוותר?" ואז התחיל חסן להבין משהו שלא חשב עליו
עד אותו רגע. חסן המבוגר הסתכל עליו ולאחר רגע ארוך
אמר לו: "עכשיו שהתחלת להבין, אני רוצה לגלות לך דבר חשוב: כאשר תשוב לזמן
שלך שכור סוס ועגלה ולך את החורשה הקטנה שמצפון לקהיר. חפש שם עץ חצוי לשניים
שנפגע על ידי ברק. הסר את ערימת האבנים שלמרגלות העץ ושם תמצא את מה שדרוש
לך." למחרת רכב חסן אל מרגלות הגבעות עד
שמצא את העץ. הקרקע סביבו הייתה מכוסה סלעים, הוא הפך את האבנים וחפר מתחתן.
לאחר שסילק את העפר מצא בתחתית החפירה
תיבת ארד, מלאה בדינרי זהב ושלל שלם של תכשיטים – מחרוזות, טבעות, נזמים
ואצעדות. הוא לקח את התיבה וחזר אתה לביתו. בפגישה הבאה שלו עם עצמו המבוגר, שאל
אותו: "איך ידעת איפה נמצא האוצר?" "למדתי זאת מעצמי בדיוק
כמוך." אמר חסן המבוגר, "ואם אתה שואל אותי איך למדנו על מקומו, אין
לי הסבר. ההסבר היחידי הוא שזה רצונו של אללה. איזה הסבר אחר יכול להיות לכל דבר
שהוא?" "אני נשבע לנצל לטובה את העושר
הזה שבו ברך אותי אללה" אמר חסן הצעיר. "ואני מחדש את השבועה הזו",
אמר המבוגר. "זו פגישתנו האחרונה. מעתה תמצא את דרכך בעצמך. לך
לשלום". וכך חזר חסן לביתו. הזהב אפשר לו לרכוש
כמויות רבות של קנבוס, לשכור פועלים בשכר הוגן ולמכור חבלים ברווח לכל מי שביקש.
הוא נשא לאישה בחורה יפה ונבונה, והחל, על פי עצתה, לסחור בסחורות נוספות, עד
שהפך לסוחר עשיר ומכובד. וכל אותו זמן חילק בנדיבות מכספו לעניים וחי חיי
צדיקות. כך חי חסן חיים מאושרים עד שהשיגו המוות, מתיר הקשרים ומשבית השמחות. אדוני הח'ליף – המשיך פואד אבן עבאס את
סיפורו – אחרי שסיפר לי בשראת על חסן שוזר החבלים, אמרתי לו: "זה סיפור
יוצא מן הכלל. אם חיפשת דרך לשכנע אותי לעבור בשער לא יכולת למצוא סיפור טוב
יותר מזה." "אתה צודק" השיב לי,
"אבל עליך לדעת שאללה גומל למי שברצונו לגמול ומעניש את מי שברצונו להעניש.
השער אינו משנה את הדרך בה הוא שופט את בני האדם". "אתה מתכוון," אמרתי,
"שגם אם תצליח לחמוק מתהפוכות הגורל שעברו על עצמך המבוגר, אין כל בטחון
שלא תיקלע לתהפוכות אחרות". "לא. סלח לאיש זקן על שלא דיבר
בבהירות. השימוש בשער אינו דומה להגרלה, שבה התוצאה משתנה בכל פעם. השער הוא
כעין מעבר בפתח סודי למקום כלשהו, מעבר שמאפשר לך להיכנס מהר יותר לחדר מאשר
אילו הלכת במסדרון. אבל החדר נותר כפי שהוא, ללא קשר לשאלה באיזו דלת תיכנס
אליו". דבריו הפתיעו אותי. "אם כך, העתיד
קבוע? בלתי ניתן לשינוי כמו העבר?" "אומרים שחזרה בתשובה וכפרת
עוונות מוחקים את העבר", אמר לי. "גם אני שמעתי זאת, אך לא מצאתי
עדות לנכונות הדבר". "צר לי לשמוע", אמר לי
בשארת. "האם כל מי שעובר בשער זוכה לפגוש
בעצמו המבוגר?" שאלתי אותו. "לא בהכרח", השיב לי,
"הנח לי לספר לך את סיפורו של אדם נוסף שהשתמש בשער, ותוכל להחליט בעצמך על
ההבדלים." ואז, אדוני הח'ליף סיפר לי בשארת את
סיפורו של עג'יב, ואם יעלה הרצון מלפני הוד רוממותך, אחזור עליו בפניך." "אנא, המשך בסיפורך המופלא."
פקד הרון אל ראשיד. ואת סיפורו של עג'יב, סיפור ששמע פואד
אבן עבאס מפיו של בשראת בעל החנות, ושאותו סיפר פואד להרון אל ראשיד כפי שסיפרה
שהרזד בלילה האלף ושניים למלך בעלה, אני, מספר הסיפורים, מבקש להשמיע באוזניכם
עכשיו. סיפור האורג שגנב מעצמו היה פעם צעיר ששמו עג'יב שקיים את עצמו
בדוחק כאורג שטיחים, אך השתוקק לטעום את טעם המותרות שמהם נהנים העשירים. אחרי
ששמע את סיפורו של חסן, מיהר עג'יב לעבור בשער השנים כדי לחפש את עצמו המבוגר,
אשר, כך היה בטוח, יהיה עשיר ונדיב כמו חסן המבוגר. כשהגיע לקהיר של עשרים שנה מאוחר יותר,
הלך לרובע חבנייה העשיר ושאל אנשים למקום מגוריו של עג'יב אבו טאהר. הוא החליט
שאם יפגוש אדם שיכיר את האיש ויעיר על הדמיון בתווי פניהם, הוא יזדהה כבנו של
עג'יב, שהגיע זה עתה מדמשק, אך לא נקרתה בדרכו כל הזדמנות להשתמש בסיפור זה,
מכיוון שאיש מן האנשים שאותם שאל לא זיהה את השם. בסופו של דבר החליט לחזור לשכונה שבה
גר בעבר, ולראות אם מישהו שם ידע לאן עבר. כאשר הגיע לרחוב מגוריו הישן, עצר ילד
ושאל אותו איפה יוכל למצוא אדם בשם עג'יב. הילד הדריך אותו אל ביתו הישן של
עג'יב. "שם הוא גר בעבר", אמר
עג'יב. "איפה הוא מתגורר עכשיו?" "אם הוא לא עקר משם אתמול הרי הוא
עדין מתגורר בבית", אמר הילד. עג'יב התקשה להאמין. האם יכול להיות
שעצמו המבוגר ממשיך עדיין לגור באותו בית, לאחר שחלפו עשרים שנה? פירוש הדבר
הוא שמעולם לא התעשר, ועצמו המבוגר לא יוכל להעניק לו כל עצה, או לפחות לא עצה
שתועיל לעג'יב אם יפעל על פיה. כיצד יכול גורלו להיות כה שונה מזה של עושה
החבלים בר-המזל? עג'יב המתין מחוץ לבית מתוך תקווה שהילד טעה, וצפה. לבסוף ראה גבר יוצא מהבית, ולבו נחמץ
בקרבו כשזיהה אותו כעצמו המבוגר. הוא היה שפוף ונראה כאדם ללא שמחת חיים. בעקבות
עג'יב המבוגר באה אישה שהייתה, כך הניח, אשתו, אבל גם מראה לא היה טוב יותר. הוא
הביט בתדהמה בבגדים הפשוטים שלבשו בני הזוג המבוגר, עד שהשניים נעלמו מעיניו. מונע מכוח אותה סקרנות המביאה אנשים
להביט בראשיהם הערופים של המוצאים להורג, ניגש עג'יב לדלת הבית. המפתח לבית שהיה
בכיסו התאים עדיין לחור המנעול. הוא נכנס לבית. הרהיטים היו שונים ממה שהכיר, אך
פשוטים ובלויים, ועג'יב התחלחל למראם. האם אחרי עשרים שנה לא יוכל להרשות לעצמו
אפילו כריות טובות יותר? לפתע נזכר בתיבת העץ שבה שמר בדרך כלל
את חסכונותיו, ושהיתה מוצפנת בגומחה שמאחורי הספה. הוא פתח אותה, הרים את המכסה,
וראה שהתיבה מלאה בדינרי זהב. עג'יב נדהם. עצמו המבוגר החזיק תיבה
מלאה זהב, ובכל זאת לבש בגדים פשוטים וחי עשרים שנה באותו בית קטן! עצמו המבוגר
הוא ככל הנראה אדם קמצן וחסר שמחה, חשב עג'יב, אם אינו מתענג על עושר שכזה.
עג'יב ידע מזמן שאדם אינו יכול לקחת את רכושו אתו לקברו. האם ישכח זאת בזקנתו? עג'יב החליט שעושר כזה צריך להיות בידי
מי שידע להעריך אותו, ואדם זה היה הוא עצמו. הוא אמר לעצמו שנטילת העושר של עצמו
המבוגר לא תהיה בגדר גנבה, מכיוון שהוא עצמו יקבל אותו. הוא העמיס את התיבה על
כתפו, והצליח להעביר אותה במאמץ רב בשער השנים אל קהיר של הזמן שלו. הוא הפקיד חלק מעושרו החדש בידי בנקאי,
אך נשא עמו תמיד ארנק כבד ממטבעות זהב. הוא לבש גלימות דמשקאיות ונעלי קורדובה
וחבש טורבן חוראסני מקושט באבן טובה. הוא שכר בית ברובע עשיר, ריהט אותו במיטב
השטיחים והספות ושכר טבח שיכין לו ארוחות פאר. ואז חיפש את אחיה של אישה שבה חשק מזה
זמן רב מרחוק, אישה ששמה טאהירה. אחיה היה רוקח, וטאהירה סייעה לו בחנותו. עג'יב
נהג לרכוש מפעם לפעם תרופה כדי שיוכל לדבר אתה. פעם ראה את רעלתה מחליקה, ועיניה
היו כהות ויפות כעיני איילה. אחיה של טאהירה לא היה מתיר לה להינשא לאורג, אבל
כעת יכול היה עג'יב להציג את עצמו כשידוך רצוי. אחיה של טאהירה נתן את הסכמתו, וטאהירה
עצמה הסכימה ברצון, מכיוון שגם היא חשקה בעג'יב. עג'יב לא חסך בהוצאות החתונה.
הוא שכר את אחת מדוברות התענוגות שצפו בתעלה שמדרום לעיר וערך משתה בהשתתפות
נגנים ורקדנים. במהלך המשתה הגיש לה מחרוזת פנינים נהדרת. בכל הרובע דיברו במשך
חודשים על החגיגה המדהימה. עג'יב התענג על האושר שהכסף הביא לו
ולטאהירה, ובמשך חודשים אחדים חיו שניהם חיי אושר שאין דומה להם. ואז חזר עג'יב
יום אחד לביתו ומצא שדלת ביתו פרוצה וכל כלי הכסף והזהב נבזזו. הטבח המבועת יצא
ממחבואו וסיפר לו ששודדים חטפו את טאהירה. עג'יב לא נתן אותו לילה תנומה לעפעפיו.
כל הלילה הגה בכאב באשתו ובאסון אשר נפל על ראשיהם. למחרת בבוקר שמע עג'יב קול
נקישה על הדלת. בפתח היה אדם זר עטוי שפם בעל הבעת פנים נזעמת. "יש לי
הודעה עבורך", אמר האיש. "מה ההודעה?" שאל עג'יב. "אשתך בטוחה מרע". עג'יב חש זעם גועש בבטנו כמרה שחורה.
"איזה כופר תרצו עבור נפשה?" שאל. "עשרת אלפים דינר". "אין בידי סכום כה גדול!"
קרא עג'יב. "אל תתמקח אתי", אמר השודד.
"ראיתי אותך מוציא כסף כפי שאנשים אחרים שופכים מים". עג'יב צנח על ברכיו. "הייתי
בזבזן. אני נשבע בשמו של הנביא שאין לי כסף כה רב", אמר. השודד התבונן בו במבט נוקב.
"בסדר," אמר, "אני מאמין לך. אסוף את כל הכסף שברשותך והבא אותו
לכאן מחר בשעה זו. אם אחשוב שאתה מסתיר ממני ולו מטבע אחת, אשתך תמות. אם אאמין
בכנותך, אנשי ישיבו אותה אליך". עג'יב לא ראה כל ברירה אחרת.
"מוסכם", אמר, והשודד הלך לדרכו. למחרת הלך עג'יב אל הבנקאי ומשך את כל
הכסף שנותר ברשותו. הוא נתן אותו לשודד, שזיהה את הייאוש בעיניו ובא על סיפוקו.
השודד קיים את הבטחתו, והשיב את טאהירה באותו ערב. אחרי שהתחבקו, אמרה טאהירה, "לא
האמנתי שתשלם עבורי כסף כה רב". "את יקרה לי מכל הון
שבעולם", אמר עג'יב, וכשאמר את המלים האלה הרגיש והבין שזו האמת לאמיתה.
"צר לי שעכשיו לא אוכל להמשיך ולפנק אותך ולהעניק לך את כל מה שאת ראויה
לו." "לעולם אינך צריך לקנות לי
דבר", אמרה. עג'יב הרכין את ראשו. "אני חש
כאילו נענשתי על חטאי". "אילו חטאים?" שאלה טאהירה,
אך עג'יב לא אמר דבר. "לא שאלתי אותך שאלה זו
בעבר", אמרה, "אך אני יודעת שלא ירשת את הכסף שהרווחת. אמור לי, האם
גנבת אותו?" "לא", אמר עג'יב, מבלי שהיה
מוכן להודות באמת בפניה או בפני עצמו. "הוא ניתן לי". "הלוואה, אם כן?" "כן, אבל אינני צריך להחזיר
אותה." "אינך צריך להחזיר אותה?"
נדהמה טאהירה. "אותו אדם שילם עבור כל הוצאות החתונה ושילם את כופר הנפש
עבורי, ואתה אינך מתכוון להשיב לו את כספו?! הגד לי, האם אני אשתך או שייכת לאיש
ההוא?" "את אשתי", אמר. "איך יתכן, אם אני חבה את חיי
לאחר?" "אל לך לפקפק באהבתי", אמר
עג'יב. "אני נשבע לך שאחזיר את הכסף, עד הדרהאם האחרון". וכך חזרו עג'יב וטאהירה לביתו הישן של
עג'יב והתחילו לחסוך את כספם. הם עבדו כשכירים בבית המרקחת של גיסו, וניהלו
עבורו את העסק. הייתה להם אומנם פרנסה, אבל השכר לא היה גבוה. הם הוציאו מעט ככל
הניתן, חיו בצניעות ותיקנו רהיטים פגומים במקום לקנות חדשים. במשך שנים חייך
עג'יב בכל פעם ששמט מטבע לתיבתו, ואמר לטאהירה שזו תזכורת להערכתו אותה. הוא נהג
לומר שהעסקה תהיה טובה עוד יותר אחרי שהתיבה תתמלא. אבל לא היה פשוט למלא את התיבה בשלשול
מטבעות בודדים בכל פעם, וכך, מה שהחל כחסכנות הפך בהדרגה לקמצנות, והחלטות שנעשו
בשיקול דעת התחלפו בצרות עין. גרוע מכך, חיבתם ההדדית של עג'יב וטאהירה דעכה עם
השנים, והם החלו לנטור זה לזו בגין הכסף שלא יכלו להוציא. כך חלפו השנים ועג'יב הזדקן, בציפייה
לפעם השנייה שבה יילקח ממנו הזהב שלו. בשראת סיים את סיפור – המשיך פואד בן
עבאס – ואני אמרתי לו "איזה סיפור מוזר ועצוב." "אכן כך", הסכים בשארת.
"האם אתה חושב שעג'יב נהג בשיקול דעת?" היססתי לפני שדיברתי. "לא לי
לשפוט אותו", אמרתי, "עליו לחיות עם תוצאות מעשיו, כפי שאני עצמי –
עלי לחיות עם תוצאות מעשי שלי", ואז הוספתי: "אני מעריך מאוד את כנותו
של עג'יב, שסיפר לך את כל שעשה". "אה, אבל עג'יב לא סיפר לי זאת
כאיש צעיר", אמר בשארת. "לאחר שיצא מהשער כשהוא נושא את התיבה, לא
ראיתי אותו שוב במשך עשרים שנה. עג'יב היה מבוגר הרבה יותר כשחזר לבקר אותי. הוא
בא הביתה ומצא שהתיבה שלו נעלמה, והידיעה ששילם את חובו היא שגרמה לו לחוש שהוא
יכול לספר לי את כל מה שהתרחש". "האומנם? האם חסן המבוגר מהסיפור
הראשון בא גם הוא לבקר אותך?" "לא, את סיפורו של חסן שמעתי
מעצמו הצעיר. חסן המבוגר מעולם לא חזר לחנותי, אבל
במקומו באה אלי מבקרת אחרת, אשר חלקה עמי סיפור על אודות חסן, שהוא עצמו מעולם
לא יכול היה לספר לי". בשארת סיפר לי את סיפורה של המבקרת, ואם
יעלה הרצון מלפני הוד רוממותך, אספר אותו כעת. ברצון רב אשמע גם סיפור זה אמר הח'ליף
הרון אל רשיד. סיפורך הוא מדהים ומסקרן. הואל נא להמשיך בסיפור. ואת סיפורה של ראניה, רעייתו של חסן אל
חבלי, סיפור ששמע פואד אבן עבאס מפיו של בשראת בעל החנות, ושאותו סיפר פואד
להרון אל ראשיד כפי שסיפרה שהרזד בלילה האלף ושניים למלך שהרייר בעלה, אני, מספר
הסיפורים, מבקש להשמיע באוזניכם עכשיו.
סיפור הרעיה ומאהבה ראניה הייתה נשואה לחסן שנים רבות, והם
חיו חיים מאושרים מאין כמותם. יום אחד כשחזרה ראניה מקניות בשוק ראתה את בעלה
סועד בחצר בחברת איש צעיר, שאותו זיהתה מיד כבן דמותו של חסן בשעה שנישאה לו.
היא כה הופתעה עד שהדבר הראשון שעלה בדעתה היה לזנק ולחבקו. היא נזכרה באיש
הצעיר שנישאה לו לפני עשרים שנה ולבה החסיר פעימה למראהו. רק בקושי עצרה בעד
עצמה מלהפריע לשיחתם. לאחר שהצעיר הלך, דרשה מחסן לומר לה מי
היה האיש, וחסן סיפר לה את הסיפור הבלתי יאמן. "האם סיפרת לו עלי?" שאלה.
"ידעת מה ממתין לנו כאשר נפגשנו לראשונה?" "ידעתי שאשא אותך לאישה מהרגע שבו
ראיתי אותך", אמר חסן בחיוך, "אבל לא מכיוון שמישהו אמר לי שזה מה
שיקרה. אני חושב שהוא לא רצה לקלקל לנו את הרגע המיוחד הזה." ראניה אם כך לא הציגה עצמה בפני עצמו
הצעיר של בעלה, היא רק צותתה לשיחתו, והגניבה מבטים לעברו. לבה האיץ את פעימותיו
כאשר ראתה את פניו הצעירים. לעתים זיכרונותינו משטים בנו במתיקותם, אבל כאשר
ראתה ראניה בשני הגברים היושבים זה מול זה, ראתה את יופיו של הצעיר במלואו ללא
הגזמה. בלילה הייתה שוכבת ערה וחושבת עליו ונזכרת איזה מאהב מופלא הוא היה בימי
נעוריה ואיזה עונג והנאה העניק לה בלילות אהבתם. היא חשה שהיא חייבת לחזור
ולהיפגש אתו כפי שהיה בנעוריו ולממש שוב את אהבתם ותשוקתם זה לזה. ימים אחדים לאחר שחסן נפרד מעצמו
הצעיר, הוא יצא מקהיר למסע עסקים עם סוחר בדמשק. בהיעדרו, מצאה ראניה את החנות
שחסן תיאר, ועברה בשער השנים אל קהיר של נעוריה. היא זכרה היכן הוא חי אז, וכך הצליחה
לאתר את חסן הצעיר בקלות רבה ולעקוב אחריו. כשצפתה בו חשה ראניה תשוקה עזה מכפי
שחשה מזה שנים לחסן המבוגר, הזיכרונות עמדו חיים לנגד עיניה. מאז ומעולם הייתה
רעיה נאמנה, אבל כאן נקרתה בדרכה הזדמנות שלא תחזור לעולם. משהחליטה לפעול על פי
צו תשוקתה, שכרה ראניה בית ובימים הבאים קנתה כריות ומרבדים, קישטה אותו בצעיפי
משי והפכה אותו לקן אוהבים. אחרי שהבית היה מוכן, עקבה ראניה אחרי
חסן בחשאי וניסתה לאזור אומץ לפנות אליו. באחד הימים עקבה אחריו בעת שנכנס
לחנותו של צורף. היא ראתה אותו מראה לצורף טבעת נדירה ביופייה ומשובצת באבני חן,
טבעת שהיא זיהתה בה מיד את הטבעת שנתן לה ביום חתונתם ושהתנוססה עדין על אצבעה.
הוא שאל את הצורף כמה יסכים לשלם עבורה. ראניה הופתעה. היא לא ידעה שחסן בעלה
ניסה אי פעם למכור את הטבעת. היא עמדה במרחק קטן והקשיבה, מעמידה פנים שהיא
בוחנת טבעות. "תביא אותה מחר, ואשלם לך אלף
דינרים", אמר הצורף. חסן הצעיר הסכים למחיר והלך לדרכו. בזמן שצפתה בו עוזב את החנות, קלטה
אוזנה לפתע שיחה שניהלו שני אנשים שעמדו בקרבת מקום: "ראית את הטבעת? היא נלקחה
מאתנו." אמר האחד. "אתה בטוח?" שאל חברו. "כן. זה הממזר שחפר והוציא את
התיבה שלנו. בוא נספר למפקד שלנו עליו. כשהבחור יבוא שוב לקבל את הכסף, נתנפל על
השניים. נהרוג את הצורף ונכריח אותו לספר לנו היכן יתרת האוצר." שני הגברים עזבו את החנות. ראניה ניצבה
שם, לבה הולם במהירות וגופה קפוא מפחד.
כמו צבי שאך זה נמלט מנמר. היא הבינה שהאוצר שחסן הוציא היה שייך בוודאי
לכנופיית שודדים, ושאנשים אלה היו חברים בה וכעת הם צופים בצורפים ברחבי קהיר
כדי לנסות לזהות את האדם שגזל מהם את שללם. ראניה חשבה על הדבר ואז הגיעה לידי
החלטה. היא לא תניח לנבלים האלה לפגוע בבעלה. היא רקמה תוכנית והחלה להוציא אותה
אל הפועל. ראניה חזרה אל שער השנים, עברה לזמן
שלה, ואז שבה והשתמשה בשער השנים, אך במקום להיכנס אליו משמאל, היא נכנסה מימין,
כך שהגיעה לקהיר שבעוד עשרים שנים. שם היא חיפשה את עצמה המבוגרת, שהייתה כעת
אישה זקנה. ראניה המבוגרת בירכה אותה בחום. "האם יש עדין בידך את הטבעת שנתן
לנו חסן בעלנו ליום נישואינו?" "כן היא עדין נמצאת על
אצבעי." השיבה לה. "מצוין." אמרה ראניה. היא
לקחה אתה את ראניה המבוגרת והעבירה אותה בשער הזמן לזמנה שלה ואז שבו השתיים
ועברו בשער הזמן אל תקופת נעוריהן. הן הגיעו לחנותו של הצורף בדיוק כאשר בא
חסן לסיים את עסקת המכירה של הטבעת. כשהגיעו לשם הן הבחינו בשני השודדים
ובאדם שלישי, גבר מזוקן בעל הבעה קודרת, שהיה כנראה ראש חבורת השודדים. בעוד הצורף בוחן את הטבעת, התקרבה
ראניה ואמרה, "איזה צירוף מקרים! צורף, אני מעוניינת למכור טבעת כזאת
בדיוק". היא הושיטה לצורף המופתע את הטבעת שלה. הצורף נדהם: "מעולם לא ראיתי שתי
טבעות כה דומות. חשבתי שזו טבעת נדירה, מיוחדת במינה." באותו רגע ניגשה אליו גם ראניה המבוגרת
והושיטה לו את הטבעת שלה: "מאוד מוזר! גם לי יש טבעת כזו וגם אני התכוונתי
למכור אותה. מי שמכר לי אותה בזמנו טען שמדובר בטבעת ייחודית אחת ויחידה שאין
דומה לה, אבל עכשיו אני רואה שהוא שיטה בי. כמה התכוונת לשלם לאיש הצעיר עבורה?" "אלף דינרים", אמר הצורף. "באמת? אדוני הצורף, במחיר כזה
נשמח למכור גם את הטבעות שלנו." "רגע, רגע," אמר הצורף,
"אני מבין עכשיו שלא מדובר בטבעת נדירה במיוחד ואינני חושב שאוכל לתת את
המחיר שהצעתי לאף אחד מכם." בעוד חסן וראניה המבוגרת מתמקחים עם
הצורף, נסוגה ראניה לאחור ושמעה כיצד נוזף המפקד בשודדים האחרים. "טיפשים
שכמותכם", אמר, "זוהי טבעת פשוטה ומאוד שכיחה. אין שום הוכחה שמקורה
בתיבה שלנו. בגללכם עוד היינו הורגים את הצורף ואת המוכר התמים הזה ומביאים על
ראשינו רדיפות משטרתיות מיותרות!" הוא חבט בראשיהם והוביל אותם משם. ראניה הפנתה את תשומת לבה חזרה לצורף,
שנסוג בו מהצעתו לקנות את הטבעת של חסן. ראניה המבוגרת אמרה, "בסדר גמור.
אנסה להחזיר אותו לאיש שמכר לי אותו". כאשר עזבה האישה המבוגרת, הצליחה
ראניה להבחין שהיא מחייכת מתחת לרעלה שלה. ראניה פנתה לחסן. "נראה לי שאיש
מאתנו לא ימכור היום טבעת." "אולי ביום אחר", אמר חסן. "אני אשמור על זאת שלי",
אמרה ראניה. "האם תסכים ללוות אותי לביתי?" חסן נעתר לה והלך אתה אל הבית ששכרה.
כשהגיעו לשם הזמינה אותו להיכנס והציעה לו יין, ואחרי ששניהם שתו הובילה אותו אל
קן האוהבים שלה. היא האפילה את החדר בווילונות הכבדים והזמינה אותו אל משכבה. היא חיכתה לרגע הזה בשקיקה ולכן הופתעה
לגלות שתנועותיו של חסן מגושמות וחסרות בטחון. היא זכרה בבהירות את ליל
כלולותיהם. כמה היה בטוח בעצמו ואיך שלט בכל רזי האהבה והעניק לה אושר עילאי עד
שנשימתה נעתקה מפיה למגע גופו. ואז לפתע הבינה מה קורה. כשפגש אותה ביום חתונתם
כבר הספיק לצבור ניסיון רב. ואת הניסיון הזה העניקה לו בשעתו היא עצמה, ראניה
המבוגרת. וכך, יום אחר יום אירחה ראניה את חסן
בקן האוהבים שלה ולימדה אותו את אומנות האהבה על כל רזיה. בעשותה זאת הוכיחה
שאכן, כפי שנאמר לעתים קרובות, נשים הן יצירתו המופלאה ביותר של אללה. היא אמרה
לו: "העונג שאתה מעניק לי יחזור אליך בעונג שמוענק לך", ובתוכה פנימה
חייכה למחשבה כמה נכונים דבריה. לאחר מספר רב של מפגשים אינטנסיביים ולילות אהבה
למד חסן את המלאכה והיא התענגה עליו עונג רב אפילו יותר מכפי שחוותה כאישה
צעירה. אך הגיע היום שבו היה על ראניה לחזור
לביתה בטרם ישוב חסן המבוגר ממסעו. היא אמרה לחסן הצעיר שעליה לעזוב. הוא ידע
שאין טעם לדחוק בה באשר לסיבותיה. "האם נפגש אי פעם בעתיד?" שאל אותה. "מי יודע?" השיבה לו,
"נסתרות הן דרכיו של אללה. אך אני בטוחה שתמצא לך אשה אוהבת שעמה תבלה עד
יום מותך ולא תחשוב עוד עלי." לאחר שנפרדה ממנו, מכרה את הרהיטים לבעל
הבית, וחזרה בשער השנים אל קהיר של תקופתה. כאשר שב חסן המבוגר מדמשק, המתינה לו
ראניה בבית. היא קיבלה את פניו בחיוך רחב ובחמימות רבה, אך לא גילתה לו את סודה.
זהו הסיפור שסיפרה ראניה לבאשרת בעל
החנות, והוא זה שסיפר לי אותו – אמר פואד בן עבאס לח'ליף הרון אל ראשיד. כאשר סיים בשארת את סיפורו זה – המשיך
ואמר פואד – שקעתי במחשבותי. "אני רואה שסיפור זה סיקרן אותך
יותר משני קודמיו" אמר לי בשראת. "אתה צודק", הודיתי.
"אני מבין עכשיו שגם אם לא ניתן לשנות את העבר, אפשר לגלות בעבר דברים שלא
ידענו." "עכשיו אתה מבין," אמר לי
"מדוע אני אומר שהעבר והעתיד דומים. אי אפשר לשנות אף אחד מהם, אבל את שניהם
אפשר להכיר טוב יותר". "אני מבין." אמרתי לו, אתה
פקחת את עיני, וכעת אני מבקש שתאפשר לי להשתמש בשער השנים. כמה תבקש עבור מעבר
בשער?" הוא נופף בידו. "איני מוכר מסעות
בשער", אמר. "אללה מנחה אל חנותי את מי שהוא חפץ להנחות אליה, ודי לי
שאני כלי למילוי רצונותיו". אילו היה זה אדם אחר, הייתי חושב
שמדובר בתחבולת מיקוח, אבל לאחר כל מה שסיפר לי בשארת, ידעתי שדבריו כנים.
"נדיבותך, כמו למדנותך, אינה יודעת שיעור", אמרתי לו והחוויתי קידה.
"אם יהיה לך אי פעם צורך בשרותו של סוחר אריגים, אנא פנה אלי". "תודה לך. הבה ונדון במסעך. יש
כמה עניינים שעליהם עלינו לדבר לפני שתבקר בבגדד שבעוד עשרים שנה". "אינני רוצה לבקר בעתידי",
אמרתי לו. "אני רוצה לעבור בשער בכיוון ההפוך ולבקר בנעורי". "אה, אני מתנצל מעומק לבי, השער
הזה לא ייקח אותך לשם. עליך להבין, בניתי את השער זה רק לפני שבוע. לפני עשרים
שנה לא הייתה כאן דלת שממנה תוכל לצאת. בעוד עשרים שנה תוכל לבוא לכאן ולערוך
מסע אחורה אל הזמן שאנו נמצאים בו כעת." "ומה באשר לשער השנים שהיה לך
בקהיר?" שאלתי. הוא הנהן. "השער הזה מממשיך
להתקיים. הבן שלי מנהל את חנותי שם". "אם כך אוכל לנסוע לקהיר, ולעבור
בשער לקהיר שלפני עשרים שנה. משם אוכל לנסוע חזרה לבגדד". "כן, תוכל לעשות את המסע, אם זה
רצונך". "זה רצוני", אמרתי. "האם
תאמר לי איך אוכל למצוא את חנותך בקהיר?" "ראשית עלינו לדבר על דברים
אחדים", אמר בשארת. "לא אשאל אותך לכוונותיך, אני אמתין ליום שבו תהיה
מוכן לספר לי. אבל אני מזכיר לך שאי אפשר לבטל את מה שנעשה". "אני יודע", אמרתי. "ולא תוכל להימנע מהתלאות שזומנו
לך. מה שאללה נותן, זאת עליך לקבל". "אני מזכיר דבר זה לעצמי בכל יום
בחיי". "אם כך, לכבוד הוא לי לסייע בידך
כמיטב יכולתי. אני אתן לך מכתב מתאים לבן שלי היושב בקהיר." יצאתי לדרך. נדרשו לשיירה חודשיים
להגיע לקהיר. ואשר למה שהעסיק את מחשבותי במהלך המסע, הוד רוממותך – אמר פואד
לח'ליף הרון אל ראשיד – אספר לך כעת את מה שלא סיפרתי לבשארת. הייתי נשוי פעם,
עשרים שנים קודם לכן, לאישה בשם נאג'יה. היא התנועעה בחן כמו ענף ערבה ופניה היו
יפים כלבנה, אך הדבר שכבש את לבי היה מזגה הנעים והנדיב. כשנישאנו הייתי בתחילת
דרכי כסוחר, ולא היינו עשירים, אך לא חשנו מחסור. רק שנה מלאה לנישואינו. באותה תקופה
עסקתי בסחר בעבדים שהכניס לי הון רב. עמדתי לצאת לבצרה כדי לרכוש שם קבוצת עבדים
שהגיעה מן המזרח. נאג'יה לא ראתה בעין טובה את עיסוקי זה. הזכרתי לה שהקוראן
אינו אוסר בעלות על עבדים כל עוד נוהגים בהם כראוי, ושאפילו לנביא היו עבדים. אך
היא אמרה שאין כל דרך שבה אוכל לדעת איך ינהגו הקונים שלי בעבדיהם, ושמוטב למכור
סחורות ולא בני אדם. בבוקר שבו יצאתי, התווכחנו נאג'יה
ואנוכי. דיברתי אליה בחומרה, והשתמשתי במילים שאני מתבייש להעלותן על זיכרוני,
ויסלח לי הוד רוממותו אם לא אחזור עליהן כעת. עזבתי את הבית בכעס, הטחתי בה דברי
עלבון מרים וטרקתי אחרי את הדלת. הייתה זו הפעם האחרונה שראיתי אותה בחיים. ימים
אחדים לאחר צאתי התמוטט קיר של מסגד. נאג'יה שעברה במקום, נקברה תחת ההריסות.
היא חולצה משם פצועה קשה והובאה לבית חולים, אבל הרופאים לא הצליחו להצילה והיא
מתה כעבור זמן קצר. כשחזרתי לביתי ושמעתי על מה שקרה חשתי כאילו הרגתי אותה במו
ידי. היגון והכאב שחשתי אז לא הרפו ממני עד
היום. גם כאשר חלפו ימי האבל נשארתי מרוקן בתוכי ומתייסר בחרטה. שילחתי לחופשי
את העבדים שקניתי והפכתי לסוחר אריגים. במהלך השנים התעשרתי, אך מעולם לא נישאתי
בשנית. חלק מהאנשים שניהלו אתי עסקים, ניסו לשדך לי אחות או בת, ואמרו לי שאולי
אהבת אישה תשכיח ממני את מכאובי. ייתכן שהם צדקו, אך לא היה לא היה בכך כדי
להשכיח את הכאב שגרמתי. בכל פעם שדמיינתי את עצמי נשוי לאישה אחרת, זכרתי את
המבט הפגוע שעלה בעיניה של נאג'יה בפגישתנו האחרונה, ולבי נאטם בפני אחרות. דיברתי עם מולה אחד על מה שעוללתי,
והוא זה שאמר לי שתשובה וכפרת עוונות מוחקות את העבר. עשיתי תשובה וכיפרתי כמיטב
יכולתי; במשך עשרים שנה חייתי חיי יושר, התפללתי וצמתי, נתתי צדקה למי שגורלם לא
שפר עליהם ועליתי לרגל למכה, ובכל זאת רדפה אותי האשמה. אללה הוא רחמן, ולכן
ידעתי שבי האשמה. אילו היה בשארת שואל אותי, לא יכולתי
לומר לו מה מבוקשי. מסיפוריו היה לי ברור שלא אוכל לשנות את אשר ידעתי שקרה. איש
לא מנע מעצמי הצעיר להתווכח עם נאג'יה בשיחתנו האחרונה. אבל סיפורה של ראניה,
שנחבאה בחייו של חסן ללא ידיעתו, העניק לי שמץ תקווה: אולי אוכל למלא תפקיד קטן
בהתרחשויות, בזמן שעצמי הצעיר היה בנסיעת עסקים. הלא יתכן שאירעה טעות, שנאג'יה שלי
שרדה? אולי היתה זו אישה אחרת שגופתה נעטפה
בתכריכים ונקברה בעת שנעדרתי. אולי אוכל להציל את נאג'יה ולהביא אותה אתי לבגדד של
תקופתי. ידעתי שזו תקווה נמהרת. בעלי הניסיון אומרים, "ארבעה לא ניתן
להשיבם: מילה שנאמרה, חץ במעופו, חיים שעברו והזדמנות שהוחמצה", ואני ידעתי
את האמת הטמונה במילים אלה יותר טוב מרבים אחרים. ובכל זאת העזתי לקוות שאללה
פסק שדי בעשרים שנות כפרת העוונות שלי, וכעת הוא מעניק לי הזדמנות להשיב לעצמי
את שאיבדתי. מסע השיירה עבר ללא אירועים, ואחרי
חודשיים הגעתי לקהיר. ומצאתי את דרכי אל חנותו של בשארת שנוהלה על ידי בנו. הוא הביא אותי אל שער השנים, ואני
עברתי דרכו לקהיר שלפני עשרים שנה. בעל החנות בא אחרי וקרא, "אבא, יש
לך מבקר". אדם נכנס לחדר, ומי היה זה אם לא
בשארת, הצעיר בעשרים שנה מהזמן שבו פגשתי בו בבגדד. "ברוך הבא,
אדוני", אמר. "שמי בשארת". "אינך מכיר אותי?" שאלתי. "לא, ודאי פגשת את עצמי המבוגר.
עבורי זו פגישתנו הראשונה, אבל לכבוד הוא לי לסייע לך". הוד רוממותך, אינני מהיר מחשבה כמוך,
אני מודה ומתוודה שהייתי כה שקוע ביגוני במהלך המסע מבגדד עד שלא הבנתי קודם לכן
שבשארת זיהה אותי כנראה ברגע בו נכנסתי לחנותו. עוד כשהתפעלתי משעון המים
ומציפור השיר המתכתית, כבר אז ידע שאסע לקהיר, וככל הנראה ידע אם הגשמתי את
מטרתי או אם לאו. בשארת שאתו דיברתי כעת לא ידע דבר מכל
אלה. "אסיר תודה אני כפליים על נדיבותך, אדוני". אמרתי, "שמי
הוא פואד אבן עבאס, וזה עתה הגעתי מבגדד". שוחחתי עם בשראת הצעיר ווידאתי שנותר לי
זמן די והותר להגיע בחזרה לבגדאד. בשראת הצעיר היה נדיב כמו עצמו המבוגר.
"אני מצפה בכיליון עיניים לשוחח אתך כאשר תחזור, ולסייע לך שוב בעוד עשרים
שנים". "עכשיו, כתמיד, הענקת לי חומר רב
למחשבה", אמרתי. הודיתי לו ונפרדתי ממנו לשלום. בשעה שיצאתי מהחנות חלפתי על פני אישה שנכנסה לתוכה בחיפזון. שמעתי את בשארת
מברך אותה בשם ראניה. עצרתי, מופתע. ממקומי מחוץ לדלת יכולתי לשמוע אותה אומרת, "הטבעת בידי. אני מקווה
שעצמי המבוגרת לא איבדה אותה". "אני בטוח שהיא שמרה עליה מכל משמר, בציפייה לביקורך", אמר
בשארת. הבנתי שזו הייתה ראניה מהסיפור אותו סיפר לי בשראת. היא היתה בדרכה
לפגוש את עצמה המבוגרת כדי שישובו לימי נעוריהן, יבלבלו גנבים באמצעות טבעת
כפולה, ויצילו את הבעל שלהן. לרגע חולף לא הייתי בטוח אם ער אנוכי או חולם,
מכיוון שחשתי כמי שנכנס לתוך סיפור מעשיה, והמחשבה שאולי אדבר עם אחת הדמויות
שלקחו חלק באירועים שבה, סחררה אותי. התפתיתי לדבר, כדי לראות אם אוכל לשחק
תפקיד עלום בסיפור, אבל אז נזכרתי שמטרתי היא לשחק תפקיד עלום בסיפורי שלי. וכך
עזבתי בלי לומר דבר והלכתי לסדר לי מקום בשיירה. אומרים שהגורל לועג לתוכניותיהם של בני
אנוש. בתחילה נדמה היה כאילו אין אדם שמזלו שפר עליו יותר ממני, מצאתי לי מקום
בשיירה שעמדה לצאת תוך ימים אחדים לבגדאד, ולפי חשבוני עתיד הייתי להגיע לשם זמן
רב לפני התמוטטת המסגד. אבל מסעה של השיירה היה זרוע עיכובים רבים. הבארות
בעיירה במרחק לא רב מקהיר היו יבשות ונאלצנו לשלוח אנשים חזרה כדי להביא מים.
בכפר אחר לקו החיילים שהגנו על השיירה בדיזנטריה ונאלצנו לחכות שבועות אחדים עד
שיחלימו. כל עיכוב נוסף שינה את הערכתי בנוגע למועד בו נגיע לבגדד, וחרדתי גברה.
לאחר מכן הגיעו סופות חול, שעיכבו
אותנו שוב ושוב במסענו. יום התאונה של נאג'יה הלך והתקרב במהירות, ואני נמלאתי
בייאוש. פניתי לכל אחד מנהגי הגמלים בתורו,
בניסיון לשכור אותם כדי שיקדימו את השיירה ויקחו רק אותי, אך לא הצלחתי לשכנע
איש מהם. בסופו של דבר מצאתי מישהו שהסכים למכור לי גמל במחיר שהיה מופרז
בנסיבות רגילות. שילמתי את המחיר בשמחה ויצאתי לדרך לבדי. כעבור שלושה ימי רכיבה התנפלו עלי
שודדים. הם לקחו את כספי ואת הגמל שרכשתי, אבל חסו על חיי. התחלתי לנוע חזרה
לעבר השיירה. החום הכבד עינה אותי. כמעט גוועתי בצמא. כאשר מצאה אותי השיירה
הייתי על סף המוות. ניצלתי ברגע האחרון אבל לא נותרה לי ברירה אלא להתלוות
לשיירה בקצב מסעה הרגיל. תקוותי הלכו ודעכו עם כל יום שחלף כמו
עלים הנושרים מורד שקמל. ידעתי שאפסה כל תקווה. כשהגיעה השיירה אל שערי העיר
שאלתי את השומרים אם ידוע להם על מסגד שהתמוטט. השומר הראשון אמר שלא, ולמשך
פעימת לב בודדת העזתי לקוות שלא זכרתי כראוי את התאריך בו ארעה התאונה, ושלמעשה
הגעתי בזמן. ואז סיפר לי שומר אחר שמסגד אכן התמוטט
אתמול ברובע כרך. דבריו הלמו בי כגרזנו של המוציא להורג. נסעתי מרחק כה רב,
וקיבלתי את הבשורה המרה ביותר בחיי פעמיים. הלכתי אל המסגד. במקום שבו עמד פעם קיר
ראיתי ערמת לבנים. המחזה הזה רדף אותי בחלומותי במשך עשרים שנה, אך כעת ניצבתי
מולו במציאות. פניתי משם והלכתי ללא מטרה, סומא לכל הסובב אותי, עד שמצאתי את
עצמי מול ביתי הישן, הבית שבו חיינו אני ונאג'יה. עמדתי ברחוב מול הבית, מלא
זיכרונות וייסורים. אינני יודע כמה זמן חלף עד שהבחנתי
באישה צעירה שניגשה אלי. "אדוני", אמרה, "אני מחפשת את ביתו של
פואד אבן עבאס". "מצאת אותו", אמרתי. "האם אתה פואד אבן עבאס,
אדוני?" "אכן כן, ואני מבקש ממך להניח
לי". "אדוני, אנא סלח לי. שמי הוא
מַיְימוּנה ואני מסייעת לרופאים בבית החולים. טיפלתי באשתך לפני מותה". פניתי להביט בה. "את טיפלת
בנאג'יה?" "אכן, אדוני. ונשבעתי לה למסור לך
הודעה ממנה". "מהי ההודעה?" "היא ביקשה ממני לומר לך
שמחשבותיה האחרונות הוקדשו לך. היא ביקשה ממני לומר לך שגם אם חייה היו קצרים,
העובדה שבילתה אותם במחיצתך מילאה אותם באושר. גם אם נפרדת ממנה בכעס, לא היה
לרגע ספק באהבתך אליה והיא מאחלת לך בכל לבה שתשקם את חייך ותמצא ניחומים".
היא ראתה את הדמעות זולגות על לחיי
ואמרה, "סלח לי אם דברי גורמים לך כאב, אדוני". "אין על מה לסלוח, ילדתי. הלוואי
והיו בידי האמצעים לשלם לך עבור הודעה זו כערכה, מכיוון שחיים שלמים של תודות לא
יכסו את חובי לך". "היגון אינו חייב דבר",
אמרה. "לך לשלום, אדוני". "לכי לשלום", אמרתי. היא הלכה, ואני תעיתי ברחובות במשך
שעות ארוכות, מזיל דמעות של הקלה. וכל אותו הזמן חשבתי על האמת בדבריו של בשארת:
העתיד והעבר דומים, ואיננו יכולים לשנותם, אבל אנו יכולים לדעת אותם טוב יותר.
מסעי לעבר לא שינה דבר, אך מה שגיליתי שינה הכל, והבנתי שהדברים היו חייבים
להישאר בעינם. אם חיינו הם סיפורים שאללה מספר, אזי אנו הננו הקהל והשחקנים גם
יחד, וכאשר אנו חיים סיפורים אלה אנו לומדים את לקחם. הלילה ירד ואז מצאו אותי השומרים,
משוטט ברחובות בבגדי המאובקים, ושאלו אותי מי אני. אמרתי להם מה שמי והיכן אני
גר. השומרים לקחו אותי אל שכני כדי לראות אם הם מכירים אותי, אך הם לא הכירוני
ונלקחתי אל הכלא. סיפרתי למפקד השומרים את סיפורי,
הסיפור שעשע אותו, אך הוא לא האמין לו. וכי מי היה מאמין לסיפור שכזה? ואז
נזכרתי בדברים שארעו עשרים שנים קודם לכן, וסיפרתי לו שנכדו של הוד רוממותך
ייולד לבקן. כעבור ימים אחדים הגיעה השמועה על מצבו של הילוד לאוזניו של המפקד והוא
הביא אותי אל מושל הרובע. כאשר שמע המושל את סיפורי, הוא החליט להביאני לכאן, אל
הארמון, וכאשר שמע שר החצר שלך את סיפורי, הביא הוא אותי בתורו לכאן, אל חדר
הכס, וזכיתי בזכות שאין לה שיעור לספר אותו באוזני הוד רוממותך. כעת הדביק סיפורי את חיי, כרוכים יחד כפי
שהם, והכיוון שאליו יפנו נתון להחלטת הוד רוממותך. אני יודע דברים רבים שייקרו
בבגדד בעשרים השנים הבאות ואשמח לספר לך עליהם אם תרצה, אך אינני יודע דבר על
המצפה לי עכשיו. אין לי כסף למסע חזרה לקהיר ואל שער השנים השוכן בה, אך מזלי
שפר בעיני לאין שיעור, משום שניתנה לי הזכות לבקר את טעויות העבר שלי, ולמדתי
איזה מזור מאפשר אללה. אני יודע היום דברים רבים, אבל הדבר החשוב מכל שלמדתי הוא
זה: דבר אינו מוחק את העבר. ישנה תשובה,
ישנה כפרה וישנה מחילה. זה הכל, אך די בכך. |
|